ביאוגרפיה מקצועית

הקדמה לערב שירי יידיש

הקדמה לערב שירי יידיש , גבעת חיים שלפני מספר שנים הפקנו, כמה ידידים וחבורת מוסיקאים,  ערב מוסיקלי המוקדש לשירים ביידיש. הייתה זאת הפקה לא מסחרית, למען הנשמה. הערב התקיים 4 פעמים ברחבי הארץ,בהצלחה ובהתרגשות גדולה. התבקשתי לנהל מוסיקלית את התכנית, ומצאתי לנכון לפתוח אותה בכמה מילים אישיות, שהיו נתקעות בגרוני בכל פעם שהייתי פותח בהם את הערב.

הורי הגיעו לארץ בסתיו 1936.תחילת מסעם לארץ היה ברכבת מעיירתה של אמי, עיר קטנה ונשכחת בפולין. בתחנת הרכבת באה להיפרד מהם אימה של אמי, סבתא שלי, שלא הכרתי. היא  הייתה אז צעירה מגילי כיום. איתה היו גם אח ואחות של אימי. האח דוד שעל שמו אני נקרא, שקראו לו דוביד'ל והיה רפה שכל, בעקבות  פגיעת ראש  שספג במלחמת העולם הראשונה, ואחות של אמי רוחקה, אישה חולנית ומרירה, שעל שמה נקראת אחותי. כשהרכבת התרחקה מהרציף העלוב, ראתה אמי בפעם האחרונה את אימה, מנפנפת לה נפנוף איטי במטפחת קטנה. 3 שנים לאחר זאת באה הסופה הגדולה, וכל השלושה האלה, ורבים אחרים הפכו לאבק ואפר שאין איש יודע להיכן עף והתפזר.

הורי ידעו עברית יותר טוב מכל אדם שאני מכיר, אך שמרו ביניהם על דיבור ביידיש כל חייהם. אבי שהיה גם מוסיקאי וכתב כמה ספרים רציניים על מוסיקה, אסף בשקדנות שירים יהודיים עממיים ביידיש, וקטעי חזנות, על קלטות שהקליט במשך שנים מהרדיו. ולמרות כל אלה, אינני מדבר יידיש.  אני שומע יידיש אך מבין- כמעט כלום. יותר מזה, במשך כל  השנים  עם הורי- בזתי ליידיש, ולעגתי לה ולביטויים  המצחיקים שקלטתי משיחותיהם. גם שירי היידיש לא ממש דיברו אלי, ולאחר מות אבי, העפתי, די מהר את מאות הקלטות שאסף כי חשבתי שאיש לא יאזין להן לעולם.

אני יודע שזה לא רק אני, דור שלם, שרבים מבניו יושבים כאן באולם, עבר חוויות דומות ורובו אינו מדבר יידיש. השפה  שלא התאימה ליהודי החדש שרצינו להיות, לא התאימה לצנחנים, לקיבוץ - ולמדורת השבט החדשה. אמי שהיו לה הרבה אמרות חכמות אמרה לי פעם, ש"אדם מגלה לאחרים 99 אחוזים מנשמתו, אחוז אחד הוא שומר לעצמו, ושם כל האמת".היום שאני עצמי כבר סבא, נדמה לי  שאני הולך ומפענח את אותו אחוז אחד שאמי שמרה לעצמה, ולא שיתפה בו את האחרים. אני חושב, שכל חייה, נשאה אמי בליבה את זכר הנפנוף של אימה בתחנת הרכבת. היום אני יודע- שלא רק געגועים וצער נורא היו כאן אלא גם רגש אשמה חסר היגיון, על שהיא, הצעירה, החזקה, הבריאה הצילה את נפשה והפקירה אותם, החלשים, - לגורלם האיום. רק היום אני תופס שהיידיש שדברו הורי ביניהם, והשירים ששרו והקליטו היו הדרך היחידה שלהם ליצור קשר עם העולם האבוד של ילדותם ומשפחתם וניסיון דל לשמר משהו ממנו. היה זה עבורם  עולם שנמחק ואין כל דרך לשוב אליו ולהראותו לילדיהם, כפי שכל אחד מאתנו, יכול לקחת  את ילדיו למקומות בהם גדל, ולהכיר להם אנשים מעברו.

כל אלה  באו אלי בזמן שעסקתי בהכנת הערב הזה. נדמה היה  לי  שאני יכול לשמוע את קולה של אמי לוחש  לי מאי-שם  "נישט צו שפייט, דוביד'ל"  "אף פעם לא מאוחר מדי, דוביד'ל ". ואולי גם הסבתא מנפנפת לי את נפנופה הרפוי, מאותה תחנת רכבת נשכחת.

אני מקווה שמשהו מכל אלה, ומהניגון שלנו - יעבור גם אליכם בערב הזה, כי זהו חלק מהניגון של כולנו.... 

לתיאום קורסים והרצאות ניתן להתקשר או להשאיר הודעה בעמוד יצירת קשר